יום שבת, 29 בדצמבר 2012

דברים שעושים לי קר בלב

כבר מספר ימים אני מסתובבת ליד הפוסט הזה, מבחינתי הוא כבר רשום אצלי בראש משבוע שעבר אבל לא הצלחתי לעשות בו סדר. יש לי יותר מדי דברים לומר ואני רציתי להתמקד כדי להעביר בצורה טובה יותר את מה שאני מרגישה בנושא.

השבוע נכנסתי לאיזשהי חנות (עליה נדבר תכף) ואז זה הכה בי! 

אני רוצה לדבר על אומץ/מאמץ או יותר נכון על "מדוע לפעמים כדאי לא להתאמץ".

אחד השיעורים הגדולים יותר שלמדתי מהמרצים בבצלאל זה שעבודה מעולה נראת כל כך פשוטה, כאילו ליוצר הספיקה משיכת מכחול אחת כדי ליצור אתה. אתה יכול לעבוד לילות וימים אבל בסופו של דבר אסור שהצופים יראו את ה"זעה".
כשאתה מפנים את זה פתאום נגלה לעיניך עולם שלם של פשטות ודיוק. ישנה אסכולה שלמה אשר חוגגת את המינימליזם בכל תחום: עיצוב פנים, עיצוב מוצר, עיצוב גרפי, מוצרי חשמל ... איפה לא? 
הרי מה זה סארטאפ מצליח, מישהו לקח פעולה מסורבלת והפך אותה פשוטה ואז אתה מסתכל על המוצר מביא לעצמך כפאה ואומר ,למה לא חשבתי על זה קודם? לדוגמא: וויז- תוכנת ניווט אשר הדיחה את גי.פי.אס בשנייה מהמדפים. ישנן עוד אין סוף דוגמאות.

אדגיש ואומר זה לא שהיוצר שאותו המכשיר/ציור/לוגו/בית לא עבד קשה, סביר להניח שהוא עבד קשה כפליים כי הוא ידע מה לא לשים ומתי לעצור את עצמו ולהפסיק לעצב.
בעיני זה מאוד קשור לביטחון עצמי, כשאדם בטוח בעצמו הוא מבין מתי פרי יצירתו הגיע לפסגה של עצמו ועוזב אותו לנפשו.

הדוגמה הכי קלסית היא אישה מאופרת, הרי אם נלך ברחוב נבחין מייד בנשים אשר התאמצו מדי, המאמץ וחוסר הביטחון ניכר מתחת לשכבות הרבות של המייקאפ והצבעוניות ההיסטרית של מלכת דראג. אישה אשר בטוחה בעצמה בדרך כלל לא "תבזבז" את כל התחמושת שלה לפני ההליכה למכולת. אישה אשר בטוחה ושלמה עם עצמה תתאפר באיפוק וטוב טעם בהתאמה לסוג האירוע.

וכאן אנחנו מגיעים לתחביב הקטן שלי שהוא הנושא בפוסט הזה. אני מצלמת הכל אבל בעיקר אני מצלמת את ה- מאמץ במרחב הציבורי ואצלנו במדינה זה קופץ עליך בכל פינה.
הקש ששבר את גב הגמל וגרם לי לכתוב הוא חנות למוצרי חשמל שנכנסתי אליה השבוע וממש ממש נבהלתי. להלן הממצאים: 
בובה של תינוק מתחת למדף 

נכנסתי לי בתמימותי לחנות וכמעט דרכתי על הדבר הזה בתמונה למעלה. חשבתי שזה תינוק. לאחר כמה רגעים הבנתי שהבעלים של המקום כנראה פדופיל או ממש הזוי. למה לעזאזל חנות למוצרי חשמל "מקושטת" בגופות של ילדים מפחידים. כל צעד מפחיד יותר מקודמו, הקופסאות הרבות יותר גבוהות מהבובות ואז בכל צעד אתה מגלה איזה משהו שמסתכל עליך במבט קפוא. מפחיד!!!

עוד שניים שנלכדו ברשתו של הבעלים הפדופיל
זה שומע מוזיקה....
למי שלא הספיק הבחור הציב ראשי ילדים במדף העליון שבסוף החנות
זאת דוגמה למישהו שהתאמץ ללא ספק! ואני שואלת את עצמי למה? מוצרי חשמל לא מספיק? צריך אלמנטים עיצוביים נוספים? וזה ממשיך בכל מקום ובכל צעד במדינתנו. אנשים פשוט לא יכולים להגיד "די" ולהיות ממוקדים

שנמשיך?
ואם כבר מדברים על מאמץ יתר אז לא יתכן שלא אדבר על אופנה נכון?

למה גברת? למה? הרי התלבשת כל כך יפה והכובע תואם לחצאית. מה קשור הסווטשרט של בנך המתבגר

על נשים אשר מתאמצות להראות סקסיות אפשר לכתוב פוסט נפרד אבל אפשר פשוט לראות פורנו

תנועת ה"למה מה?" המפורסמת כל כך בעמנו

כמה השקעה, כמה מאמץ, כולה פוג'מות סגולות נשמה! וגם ככה כולם יודעים שזה סיפור כיסוי להלבנת כספים

שימו לב איך הבובה עומדת עם הגב והצמה הסינטטית אבל בלונדינית שלה מבצבצת

ציצי מפלסטיק לכל ילד

הכחידו כבר את כל הנחשים בארץ באמא שלי
טוב, באופנה זה ברור שצריך להתאמץ כדי להראות טוב. ככה לימדו אותנו.
אבל ביחסים עם בורא העולם זה כבר מוגזם לגמרי. לי סיפרו שאם את רוצה לדבר עם אלוהים את פשוט מדברת איתו ללא שום מאמץ והוא תמיד שם יקשיב לך. אבל לא כך בירושלים....
מלחמה? מתי?

מה רע בלשכב?
עוד כמה אנקדוטות בנושא:




איפור קבוע לא אעשה אצלה זה בטוח

בחור מתאמץ

עדיין לא הבנתי מה מטרת הפוסטר


זה סתם חמוד ומעלה חיוך
אני עדיין אופטימית ומקווה שיום יבוא ואלך ברחוב בלי ששלטים הזויים יצרחו עלי מכל כיוון.
שחנויות האופנה יציעו לבוש הגיוני ולא הזיה בשקית ואנשים יפסיקו להוציא כרטיסי ביקור שבת דודה בת 11 "עיצבה" להם ויתגאו בפני " תראי איזה יופי, היא לא למדה כמוך 4 שנים ויצא מהמם".

שבת שלום חברים

יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

יום חמישי - יום חג לעבד הקפיטליסטי

יום חמישי הוא היום הכי חגיגי בשבוע מאז שהקפיטליזם הפך לדת הרשמית של רוב בני התמותה.
מהרגע שאני קמה הכל נראה שונה ושמח יותר. הדשא ירוק יותר, הקפה טעים יותר, הציפורים מצייצים פחות, בקיצור חגיגה בלב!!!

וזה לא שאני לא אוהבת את העבודה שלי, ההפך הוא הנכון אבל משהו בחופש הזה והציפייה לבטלה פשוט מרגש אותי ואת רוב חברי למשרד.
אבל כמו כל דבר טוב יש בו גם קצת סבל. סבל לא חייב להיות רע יש כאלה שנהנים מזה אבל הוא תמיד ישאר סבל.
הסבל הזה זוחל החוצה מיד אחרי ארוחת הצהריים, מציץ ומחייך לעצמו.

כבר באמצע ארוחת הצהריים בא לי לבכות בכי מר, "אוף, ממש בא לי שנ"צ בבית ואני בכלל לא כשירה לעבוד". אבל אין בררה ואני חייבת להישאר במשרד. אז אני מתחילה במבצע חיסול השוקולדים שהצטברו במגירה ואם אין במגירה, יש מכולת למטה בבניין (מי הדפוק שנתן אישור למקם פה מכולת, בגלל זה מסת העובדים אצלנו עולה ב-1000 ק"ג כל חודש).
ככל שהזמן עובר זה רק מחמיר. ב15:30 רוב האמהות מתנדפות מהמשרד- שזה חצי מהנפשות פה ואז עוד רבע מתנדפים תחת תירוצים הזויים כגון: סבא של החתול שלי מת, דודה שלי נפלה מהמרפסת כשתלתה את דוד שלי בחוץ לאחר כביסה, אמא שלי הרביצה לאבא שלי ועכשיו הוא מאושפז, יש לי פריצת דיסק, יש לי פריצת דיסק און קי,

באמא שלכם?????????? מה התירוצים האלה?
הנה סימולציה לתירוץ ממש טוב כשהבוס שלך הוא גבר:
אני: אני צריכה ללכת (עם עצב קל בעין שמאל)
הבוס: מה קרה?
אני: בעיות של נשים (תכלס, לנשים יש מלא בעיות והן תמיד מלחיצות גברים)
הבוס: לכי, לכי. (מפוחד ולא מעוניין לשמוע ולהתמודד עם המידע)
הבוס: קחי מונית!
הבוס: אל תבואי גם מחר!

בקיצור מארוחת הצהריים ועד לגאולה הסופית בשעה 17:00 ניתן לעבוד והרבה אבל אפשר גם לעשות עוד הרבה דברים אחרים:

1. לחסל את המלאים שבמגירה הסודית.

 2. לשיר שירים בקול צורם אשר יגרשו סופית את יום חמישי החוצה ויביאו את שישי
דודי, מעצב גרפי אצלנו בסטודיו מתרגל שירת זאבים

 3. להחזיק את הראש בתקווה שהיום המזוין הזה פשוט יגמר והטלפונים יסתמו כבר
אלעד, כישרון רב תחומי הכי גדול שאני מכירה - מחזיק את הראש

4. אפשר לראות סרטונים על חתולים מצחיקים ביוטיוב
5. לחפש כרטיסי טיסה ליעד חלומי למרות שאין שום סיכוי שתקני אותם
6. פייס זה בנאלי מדי, בכל זאת אפשר לשבת בפייס
7. לבהות בשעון ולראות את השניות מתחלפות
אנוכי מתרגלת בהייה אל תוך החלל






















8. בויקיפדיה יש כפתור "ערך אקראי" - ללחוץ עליו ולהיחשף לתכנים לא שימושיים.
9. לחפש מתכונים טעימים לארוחת שישי
10. להציק לבוס - זה רק לאוהבי אקסטרים
11. לכתוב פוסט בבלוג החדש שפתחת
12. לראות עוד לינק מצחיק ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=llDDJoxhoHc  (מצחיק ברמות!!)
13. להכין אוריגמי מחשבוניות שאת לא מבינה מאיפה הגיעו ולא מעוניינת לשלם עליהן



לי נותרו עוד 21 דקות עד לחופש ומחר יש סוף העולם
בתחזית ראיתי שאצלנו במשרד חוזרים לשגרה בראשון ושמים פס על הלוחות של המאיה

חג חמישי שמח חברים :)

יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

ירושלים החורפית

לירושלים תדמית לא טובה,
כנראה משרד יחסי הציבור שלה פשט רגל (אם היה לה כזה בכלל ואם היה לה כזה בטח ישב במאה שערים ולשם לא ניתן להיכנס בלבוש לא צנוע).
בקיצור העיר בקשיים תדמתיים חמורים וזה לא מפתיע אותי בכלל...
הלקסיקון שלנו משריש את התדמית הזו משחר השפה עברית המחודשת לדוגמה:

* בורקס ירושלמי
תרגום: בורקס מגעיל עם בצק קשה ומתפורר.

* מעורב ירושלמי
תרגום: השאריות של הקצב, כל מה שאנשים לא קנו במשך היום + המון המון תבלינים (טעים רצח אבל זבל!)

* ארטישוק ירושלמי
תרגום: כמו ארטישוק רק מעפן יותר.

בקיצור הבנתם את הפואנטה. כל מה שמצרפים לו את התוספת הבזויה "ירושלמי" הוא מצטייר כלא טעים, קשה, מסכן וכו.
אני באמת לא מבינה למה, כשאני מסתובבת ברחובות העיר הכל נראה לי יפה, נעים ומרגיע . האוויר צלול יותר, לילות הקיץ בירושלים זה הדבר הכי שווה בעולם, אפילו חתולי הפח או בשמם המלא אשפתולים, שמנים יותר ויפים יותר.

אז למה אנשים מפחדים? כי קר? כי התחבורה על הפנים?
אבל גם באירופה קר ואלפי ישראלים נוסעים לשם מדי חורף ואז מתמוגגים בסיפורים משעממים על הטיול בפני נשות המשרד.

תשובה אין לי אבל צילמתי כמה תמונות מנקודת מבטי. כך אני רואה אותה ולמרות הערסים, שאר הקיצוניים והלכלוך אוהבת אותה מאוד.
מי שאמיץ מספיק מוזמן להצטייד בביגוד חם מאוד כי קר אצלנו כרגע ולבוא!
בשבועות הקרובים אפרסם פוסט שיפרט לאיפה כדאי ללכת בבוקר שישי פנוי (ולא זה לא הכותל).

כשיש לי זמן פנוי אני מרגלת אחרי הדוסים בנחלאות

רחוב יפו המשופץ

אין לי שמץ איפה זה

רחוב אגריפס, רחוב המקביל לרחוב יפו השוק יושב בין שני הרחובות האלה




לסיום שיר של הדג נחש נחשו באיזה נושא...
http://www.youtube.com/watch?v=MHoRfjxnGyo

יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

חרדת מברשת השיניים

מראש אקדים ואומר שהפוסט הזה קצת יותר אישי והתלבטתי ארוכות האם לפרסם אותו או לא משתי סיבות:
הראשונה היא כי בעיני החרדה הזאת שעליה אדבר היא דבר אישי וחושפני והשנייה כי זה עלול להתפרש לא נכון בעיני מישהו אחד אשר אותו אני מאוד מחבבת :).
בסופו של דבר הוחלט שאפרסם כי הבלוג הזה הוא קצת יומן אישי ולכן מותר לי!!!

אז ככה, כידוע אני רווקה בת 27 אשר חיה לה באושר ושמחה את רוב שעות חייה במשרד. מספר מצומצם מאוד של שעות אני מעבירה בביתי הקטן, בשכונת נחלאות שבירושלים (השכונה הכי יפה ביקום ועל כך עוד נדבר). אני גרה שם כבר שנה, הבית שלי הוא קטן ואינטימי + גינה שאני משקיעה בה חלק ניכר מהשבתות הקיציות שעברו עלי.
כן כן אני חופרת תכף באה התפנית!
קומה מעלי גרים 3 בחורים נחמדים מאוד, התידדנו לאורך התקופה עד כדי כך שבאיזשהו שלב התחלתי לצאת עם אחד הבנים. לדעת שנינו הגורם היה האוכל אשר הייתי מזרימה לילד, הוא עשה אחד ועוד אחד והבין ששווה לו להקריב את עצמו כדי לאכול אוכל ביתי טעים.
מראש זיהיתי את ה"קושי" ואמרתי לעצמי "אלונה, את יוצאת עם השכן! מה יעלה בגורל החופש שלך שאת כל כך קנאית לו". כמובן ששמתי פס ומהר מאוד הגענו למצב שהוא ישן אצלי כל יום.
כחלק פרפורי המוות של ה"לבד" שלי עשיתי לבחור שיחה של: זה לא בריא לקשר להיות כל יום ביחד. הוא כמובן הסכים אבל שום דבר לא השתנה. לזכותו יאמר שהוא קלט שאני בחורה חרדתית ובוקר אחד שאל אותי:
הוא: אלונה, אני חייב לשאול אותך משהו...
אני: מה? (אוי לי, מה הוא רוצה ממני)
הוא: אני ישן פה כל לילה, זה בסדר אם אעביר לכאן את מברשת השיניים שלי?
אני: בטח (נושמת לרווחה, כבר פחדתי שהוא בהריון )

בשבועיים הראשונים הייתי מגיעה עייפה ומותשת (ולא רק מהסיבות החשודות) אלא כי אני לא רגילה ולא אוהבת לישון ביחד, אךךךך הכאבי גב שהיו לי.  

מפה לשם כך עוברים להם הימים והשבועות, אנחנו נהנים, ארוחות ערב+סרטים בקיצור חגיגה. 
עד שפתאום בוקר אחד את מתעוררת ומבינה שיש שני לפטופים בחדר, שני ספרים ליד המיטה, 4 גרביים זרוקים ליד המיטה, דאודורנט וחלוק אמבטיה של גבר (לי בכלל אין חלוק אמבטיה) ועד אלמנטים של זכר בשטח....
ואז את מעקלת, חמודה! את חיה בסרט, אומנם לא באופן רשמי אבל אתם גרים ביחד (מפחיד לא?) .

למרות שאני פחדנית היתרונות גוברים עלי ולכן החרדות האלה נשארות ביני לבין הבלוג.
להלן היתרונות:
* אני מאוד אוהבת את הבחור
* זה כיף לקבל קפה חם וטעים כל בוקר למיטה, חבל שהתחלתי להיות רגישה ללקטוז
* בחיים לא הייתי מגיעה לעבודה אם לא היו מעירים אותי בצורה כל כך נחמדה וחמה (הבוס שלי מאושר)
* כיף להתכרבל ביחד בחורף הירושלמי
* הוא הדבר הכי חמוד ויפה להתעורר לידו
* סקס זמין ובשפע (כן! כן! כתבתי את זה, ועכשיו כל ה-3 קוראים שלי מסמיקים)

לכן, אני מחליטה לזנוח את החרדות ולהמשיך להנות לי :)



יום שישי, 7 בדצמבר 2012

הבופה / חוויה מתקנת

 אף פעם לא הבנתי מה ההתלהבות מבופה,
ליתר דיוק לא רק שלא אהבתי את צורת ההגשה הזו אלא תיעבתי אותה!

" היה מבחר מעולה, איזה שפע " אומרים לי ואני רק מדמיינת המון של אנשים נדחף אחרי מטעמים בינוניים של חדר אוכל וכידוע במדינתנו המתורבתת הידחפות וצרחות הן אבני היסוד של כל אירוע שמכבד את עצמו.

"יודה, תביא לי את הבורקס" צורחת אישה שמנמנה בטרנינג אשר מפלרטטת עם 3 צלחות עמוסות בכל "טוב" בזמן שבנה דופק עליה גרפסים אחרי מילוי 3 של הצלחת שלו.

בקיצור לא אוהבת!!!


בנוסף העודף מבחר הזה מבלבל נורא, הרי כל כך פשוט להזמין מנה אחת אשר תגיע אליך מונחת בשקט ושלווה על הצלחת שלה ולא 15 סלטים ו-17 סוגי גבינות אשר נדחקים בצלחת ובסוף את יוצאת עם בחילה.

אבל הבוקר הבופה ואנוכי עברנו חוויה מתקנת, האירוע התרחש בבית קפה ירושלמי מקסים "תמול שלשום" להלן תיעוד האירוע:
הגענו בשעה 10 בבוקר, המקום היה ריק כמעט והיו מספר זוגות אשר אכלו בשקט ובכיף.
לכשנפגשתי עם הבופה, הכל היה מסודר ונקי . מאכלים פשוטים אבל טריים ועשויים בטוב טעם הזמינו אותי: "בואי אלונה, תוכלי משהו את נראת חיוורת"
התיישבנו לנו,
המלצרית ניגשה ולקחה את הזמנת החביתה (נחמד שזה לא חביתה אשר שוכבת לה כבר שעה ורוצה להתאבד).
הנה כמה תמונות

הקפה יושב בלב ירושלים, הכניסה מרח' נחלת שבעה
החצר (שימו לב למלצר שנרדם בזמן המשמרת)


שוקולד טוב לנשמה
איזו הפתעה, ניתן להנות בחיים גם אם יש סוג אחד של לחם!!!












עיצוב מגניב לתפריטים, כולם שונים ואגב, "ערים הסמויות מעין" ספר מעולה









ובקיצור, היה לי ממש טעים, אף אחד לא דחף אותי וצרח עלי!

ידוע שהעולם מתחלק ל3 חלקים: אלה שממש אוהבים את ירושלים, אלה שממש שונאים אותה (לדעתי הם פשוט מפחדים) ואלה שיש להם סנדרום ירושלים (צן מיוחד מאוד אך ארחיב על כך בפעם אחרת).

אז מי שרוצה להנות מבוקר באווירה ירושלמית, מומלץ להגיע בשישי (הבופה זה רק בשישי).


אני הולכת לנמנם
שבת שלום,

בלונה